פרשת שמיני - ספונטניות בעבודת ה'

וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן, נָדָב וַאֲבִיהוּא, אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת, וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם, וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן: הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר, בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד. וַיִּדֹּם אַהֲרֹן.
בפרשת השבוע נקרא בהתרגשות על סיום חניכת המשכן והעובדים בו. שמחה גדולה בעם ישראל, שירה מיוחדת- "וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ", השראת שכינה באופן קבוע במחנה ישראל היא אכן סיבה טובה למסיבה. ובתוך כל האושר, בעיצומה של התרוממות הרוח מתרחש אסון נוראי, אהרון הכהן שוכל את שני בניו. זאת לא הפעם היחידה בתנ"ך שקורה אירוע כזה, גם בימי דוד המלך, בשיירה המלווה את ארון ברית ה' מסופר: "וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מְשַׂחֲקִים לִפְנֵי ה' בְּכֹל עֲצֵי בְרוֹשִׁים וּבְכִנֹּרוֹת וּבִנְבָלִים וּבְתֻפִּים וּבִמְנַעַנְעִים וּבְצֶלְצֶלִים.. וַיִּשְׁלַח עֻזָּא אֶל אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיֹּאחֶז בּוֹ כִּי שָׁמְטוּ הַבָּקָר, וַיִּחַר אַף ה' בְּעֻזָּה וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים עַל הַשַּׁל וַיָּמָת שָׁם עִם אֲרוֹן הָאֱלֹהִים".
חכמינו מתחבטים רבות מה היה בדיוק חטאם של נדב ואביהוא[1]; מרידה בהנהגת משה ואהרון, שנכנסו שתויי יין למקדש, ועוד. אביא פירוש שהתחדש לי השנה: "כיון שראו בני אהרן שקרבו כל הקרבנות ונעשו כל המעשים ולא ירדה שכינה לישראל, אמר לו נדב לאביהוא: וכי יש לך אדם שמבשל תבשיל בלא אש? מיד נטלו אש זרה ונכנסו לבית קדשי הקדשים" (ספרא א). החטא הזה מתחבר ממש לחטא עוזה שהובא לעיל. עוזה ראה שהארון עומד ליפול ולכן ניסה לתמוך בו, אף כאן ראו נדב ואביהוא שלא היתה אש וחשבו שעליהם להביא אותה בעצמם. אם כן, מה בדיוק החטא? השאלה מתחזקת לאור דברי הגמרא: "אף על פי שהאש יורדת מן השמים, מצוה להביא מן ההדיוט" (עירובין סג), האינטואיציה של נדב ואביהוא היא לכאורה הלכה פסוקה.
נראה להסביר, שיש כאן פגם מסויים בגישה להשראת שכינה. אין מתכּוֹן או סדר פעולות להשראת שכינה. יש מסילת ישרים כדי להגיע עד צעד לפני הקדושה, אבל המדרגה האחרונה, "אדם מקדש עצמו מלמטה, מקדשים אותו מלמעלה". בני אהרון במעשם הפכו את יסוד השראת השכינה לדבר אנושי. לכן אומר משה לאהרון: ה' אמר " בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ", ולא 'קרובי יְקדשוני'. הנחת היסוד שבעקבות כל הקרבנות ה' חייב להשרות שכינה, היא הדרושה הבנה מחדש. גם עוזה טועה וחושב שהעם הוא הנושא את הארון והוא המחזיר לו קדושתו. לכן יש צורך בהבהרה: לא העם נושא את הארון, אלא הארון נושא את נושאיו. לא העולם מקומו של ה', אלא ה' מקומו של עולם.
לסיום, נביא נקודה נוספת שמעיר ה'שפת אמת': המילה 'אש' היא ביטוי להתלהבות והתרגשות, אשר נהפכת זרה כאשר 'לא ציווה אותם'. אפשר לקבל מזה לקח חינוכי עמוק: אנו מצווים על התרגשות בעבודת ה', אל לנו להיות 'דתיים על אוטומט' ולעשות רק על פי מה שצוונו, עלינו לעבוד את ה' מהתלהבות, מספונטניות ומהאש שבוערת בנו. אך מצד שני, המדרש אומר על בני אהרון ש'עמדו להוסיף אהבה על אהבה' (ספרא שם), ישנו גבול בו אש זו הופכת ל'אש זרה'- התרגשות שאינה מוגבלת במגבלות קצובות של התורה והמצוות, האמונה והמסורת. כל זמן שהאדם מלא רגשות קדושה והתלהבות, ואלה אינם סותרים דקדוק בסעיפיה של תורה, סימן שזו התלהבות של קדושה רצויה. אך כאשר אותה התלהבות מביאה לביטולו של סעיף בשולחן ערוך, או להורות הלכה בפני רבו, סימן שזוהי 'אש זרה אשר לא ציווה אותם'. שנזכה להתלהב, ולהבעיר אש מוכרת בליבנו!
            "לא אש שורֶפת או מכַלָה, אש לוחֶשת את סוֹדהּ"(אהרֹן רזאל)     שבת שלום,  חנן ש.



[1] דבר המעורר תמיהה לאור העובדה שהחטא מוזכר מפורשות בכתובים: "וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם". וכתב הרב יואב שטרנברג שליט"א שחכמים באים ללמדנו שישנם חטאים המהווים תוצאה של כשלים קודמים. וכך גם בעבודה החינוכית. עבירה חמורה להקריב אש זרה, אבל מה הביא אותו לכך? כך נדע את דרך התיקון.

2 תגובות: