פרשת ואתחנן - עשרת הדיברות

(ס) אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָיַ, לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל.. (ס) לֹא תִשָּׂא.. (ס) שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ..  לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה.. לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ. וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה עַל כֵּן צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת: (ס) כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ.. (ס) לֹא תִּֿרְצָח: (ס) וְלֹא תִּֿנְאָף: (ס) וְלֹא תִּֿגְנֹב: (ס) וְלֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁוְא: (ס) וְלֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ (ס)[1] וְלֹא תִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֶךָ שָׂדֵהוּ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ שׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ: (ס)
בשבוע שעבר פתחנו את ספר דברים - משנה תורה. דיברנו על הצורך לכתוב את התורה מחדש, בסדר חדש, לקראת הכניסה לארץ. כל זמן שלא הגענו אל שעריה של ארץ ישראל, התורה ניתנת ללא הסדר האמיתי שלה, כעת – המטרה מוגדרת והתורה מקבלת את אורה האמיתי. לכן גם בפרשתנו מדגישה התורה, שכל המצוות כולן לא נתנו מלכתחילה אלא כדי להתקיים בארץ ישראל בלבד. "רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי ה' אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת כֵּן בְּקֶרֶב הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּאִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ". כלומר, דווקא בארץ ישראל יש עניין לקיום המצוות, והציווי לקיים מצוות גם בחוצה לארץ, אין זה אלא כדי לשמש 'ציוּנים' לאומה, כדי שלא נשכח אותן לעת החזרה[2] (ספרי עקב, מג). אם הכניסה לארץ ישראל נותנת אופי חדש למצוות, אופי מעשי, קיים הכרח למסור מחדש את עשרת הדיברות, ננסה להבין את ההבדלים המרכזיים בין עשרת הדיברות המקוריות לבין השחזור ערב הכניסה לארץ.
נראה כי ההבדל המרכזי הוא סביב המוקד החברתי, אך מהו טעם השינוי? ניתן להסביר שבתקופת הניסים במדבר, מוצגת מטרה מטאפיזית לקיום השבת "כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ". בערב הכניסה לארץ והעיסוק בחברה ומדינה, התורה נותנת טעם חברתי "לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ", גם הטעם ההסטורי, הוא סוציאלי-לאומי "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם". גם במצוות כיבוד הורים מוסיפה התורה בפרשתנו את השכר בעולם הזה "וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ", לא רק את טובת העולם הבא "לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ"(קידושין  מ,א: "לעולם שכולו ארוך"), זו תורתה של ארץ ישראל – חיבור אמיתי אל האמונה ואל הארציות הפוליטית הסוציאלית וההיסטורית.
ידועה דעת המפרשים שעשרת הדיברות מחולקים לחמשה דיברות בין אדם למקום וחמשה בין אדם לחברו, כאשר מצוות כיבוד הורים עומדת בתווך. כשמתבוננים בנימוק למצוות השבת ניכר הגבול היטב. ההסבר לכך הוא שבשעת מתן תורה, כאשר היה עם ישראל כאיש אחד בלב אחד, החיזוק הוא בכיוון עבודת הבורא, אך לפני הכניסה לארץ, ערב ההתפזרות לנחלות, רואה התורה צורך לחזק את הפן החברתי, וכוללת את מצוות השבּת (ובעקבותיה גם את מצוות כיבוד אב ואם) בתחום של בין אדם לחברו.
הסבר נוסף הוא, שהזכרת השלמת בריאת העולם כטעם למצוות השבת נובעת מהצורך להציג תוכן אוניברסלי הנוגע לכל באי עולם. לכן נאמר בלשון "זָכוֹר" כי כל באי עולם צפויים לזכור את הבריאה ולהכיר בה. לעומת זאת, בפרשת ואתחנן הנושא הוא הלב שבאברים – גורלו ותפקידו הייחודי של עם ישראל, הוא העם שיצא ממצרים. עם ישראל הוא המחוייב בשמירת השבת הלכה למעשה - "שָׁמוֹר", זכר לביטול העבדות שחווה, זה שייך רק לנו.
הסבר רביעי, שבזמן מתן תורה העם מסוגל היה לְצַפות לקדושה בבית המקדש בלבד, לכן באות מיד אחרי הדיברות מצוות הנוגעות למקדש ולמזבח. בפרשתנו, העם כבר הספיק להזדכך במדבר וכעת רואה את התגלות ה' בכל דרכי החיים, מיד אחרי המעמד - "לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם.. לְמַעַן תִּחְיוּן וְטוֹב לָכֶם וְהַאֲרַכְתֶּם יָמִים בָּאָרֶץ".


שנזכה לחבר אמונה וארציות, לקדש את החול, לחזק את החברה ולהאיר לעולם      שבת שלום, -חנן-


[1] נעיר הערה ששמענו מפרופסור משה בר-אשר: לפי חלוקת הדיברות לפרשיות סתומות, הן בפרשתנו הן בספר שמות, ניתן לראות ש'אנכי' ו'לא יהיה' נמצאים באותה פרשיה (נכללים  באותו 'דיבר' כביכול), הגיוני לאור הדעה לפיה 'אנכי' אינו ציווי אלא פתיחה. בסיום, מפוצל הדיבר 'לא תחמוד' לשני מישורים, כדי ליצור הבדל ברור בין חמידת אשת רעך לבין חמידת רכושו.
[2] מו"ר הרב שרקי נוהג להמשיל את קיום המצוות בחוצה לארץ למעין קבוצה של אסקימוסים שגלתה למדבר סהרה, וממשיכה לעשות שם סקי. הדבר הזה הוא טוב במידה וכוונתם לשוב ביום מן הימים אל הקוטב הצפוני. כמו כן גם המצוות בחוצה לארץ הן אינן במקומן הטבעי, אבל יש להן משמעות בציפייה לשיבת ציון.

פרשת דברים - ארץ ישראל

אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל.. וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה בְּעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתוֹ אֲלֵהֶם.. בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר: ה' אֱלֹהֵינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ בְּחֹרֵב לֵאמֹר: רַב לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה, פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם.. רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת הָאָרֶץ, בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם. וָאֹמַר אֲלֵכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר: לֹא אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם. ה' אֱלֹהֵיכֶם הִרְבָּה אֶתְכֶם וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב, ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם.
השבת נתחיל ספר חדש, חומש דברים. הסיפור בחומש זה אורך כחודש ימים, ואוגד בתוכו את הנאומים הגדולים שבהם נפרד משה מן העם בלב קשה ובדאגה עמוקה לעתידו על סף הכניסה לארץ ישראל. משה רבנו המעיד על עצמו בתחילת דרכו "לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי" מתגלה אלינו אחרי ארבעים שנה כנואם דגול. חז"ל אומרים שבכל מקום שכתוב "אלה" הכוונה היא לסתור את שאר הדברים שנאמרו עד כה. אם כן, ראוי לברר מהו תוכנו של ספר דברים והיחס בינו לבין החומשים האחרים[1].
מן הפסוקים הראשונים של הפרשה אנחנו מחלצים עיקרון חשוב ביותר. משה מזכיר לנו את שאמר לנו ה' בהר סיני - פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם, בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ. מטרת המסע במדבר, מטרת ההתגלות ומגמת התורה אחת הן: ירושת ארץ ישראל[2]. "אֵלֶּה" סותר את הראשונים ומסדר את המטרה בראש העניין. ספר משנה תורה[3] בא ללמד אותנו שיעור בהיסטוריוסופיה - מהלך המאורעות הינו רצף של אירועים ערכיים המעצבים את המציאות, כיחידה אורגנית אחת מוכוונת מטרה. במילים אחרות, כעת אנחנו מבינים כי התורה מורה לנו דרך חיים והיא מאריכה ומקצרת עובדות בהתאם לקריטריון אחד: משמעות מוסרית, בהקשר הזה – ארץ ישראל.
על פסוקי הפתיחה של הספר אומרים חז"ל(מגילה לא,ב): "משה מפי עצמו אמרן" (אולם הדברים יצאו מפיו "ברוח-הקודש" כפי שמציינים מיד התוספות). ניכרת כאן ירידה מסויימת לעומת ארבעת החומשים הקודמים, בהם הקב"ה מדבר אל משה בגלוי - 'מַעֲבַר' בלשון החסידות, ואילו כאן הדיבור הא-להי עובר דרך משה ברוח-הקודש שבקרבו – 'התלבשות'. יחד עם זאת, בסיום החומש נאמר "עַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן" ואומרים חכמים שיש לקרוא זאת "עד היום האחרון", כלומר, עד זמן הגאולה השלמה, זהו אחד המקומות היחידים בתורה בו מוזכרת אחרית הימים. דווקא כשהדיבור יורד מדרגה – הגאולה מתגלה והעם מקבל אחריות.
שנזכה לראות בחזרת כל עם ישראל לכל ארץ ישראל ולהבין באמת את תורת ישראל. יהי רצון שימי זיכרון חורבן הארץ יהפכו לחגיגות ריבונות ושיבת השכינה.

שבת שלום,  -חנן-




[1] נציין עובדה מעניינת: ספר דברים פותח במילה "אלה" בדומה לספר שמות, חלקו השני(פרק ה) פותח במילה "וַיִּקְרָא", וחלקו האחרון(פרק כז) פותח במילה "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה" בדומה לספר במדבר.
[2] הרב יהודה אשכנזי נהג לומר שלימוד התנ"ך בצורה רצינית בכלל חוגי היהדות היה מסיר את ההתנגדות לציונות.
[3] בנצרות, ספר דברים נקרא "Deuteronomium" שפירושו: חוק שני. דהיינו הפרדה מוחלטת בין בחירת עם ישראל בספרים הקודמים ובין ירושת הארץ. ספר דברים, אגב, הוא המצוטט ביותר בברית החדשה.

פרשת מטות-מסעי - אנשי הגלעד

וַיָּבֹאוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה: ..אִם מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ יֻתַּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה אַל תַּעֲבִרֵנוּ אֶת הַיַּרְדֵּן. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן: הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה? וְלָמָּה תְנִיאוּן אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם ה'? כֹּה עָשׂוּ אֲבֹתֵיכֶם בְּשָׁלְחִי אֹתָם מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לִרְאוֹת אֶת הָאָרֶץ וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל.. וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ: גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ, וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.. וַיִּתֵּן לָהֶם מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן וְלַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף אֶת מַמְלֶכֶת סִיחֹן..
בפרשת הסיום של תקופת המדבר, עם ישראל כבר ממש יכול 'להריח' את ארץ ישראל, עוד כמה חודשים ונכנסים לארץ המובטחת שחיכינו וציפינו לה יותר מארבע מאות שנה. ברגע הזה, אחרי שכל החטאים, התלונות והתבערות כבר מאחורינו, מופיעה בקשה תמוהה למדי מצידם של שני שבטים בישראל[1]: אַל תַּעֲבִרֵנוּ אֶת הַיַּרְדֵּן. האמירה החריפה הזאת צורמת בזכרון הקולקטיבי של האומה, ומשה חושד בשני השבטים שחזרו לעצת המרגלים, השבטים מבהירים את כוונתם והפרשיה מסתיימת. אמנם נותרת השאלה: מדוע אינם חפצים השבטים לנחול בתוך ארץ כנען?
רבינו יצחק אברבנאל (לב, ה;טז) מסביר את השיח בין משה והשבטים בכך שהייתה כאן אי הבנה, לכן כשפירטו השבטים את בקשתם משה והנשיאים נתרצו. זו לא הפעם האחרונה שתושבי ארץ הגלעד מסתבכים באי-הבנה מול שאר העם, גם בספר יהושע (כב) נחשדים השבטים בעבודת אלילים ועל סף תקיפה הם מנמקים את מעשיהם ונמנעת מלחמת אחים - "וְלֹא אָמְרוּ לַעֲלוֹת עֲלֵיהֶם לַצָּבָא לְשַׁחֵת אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד יֹשְׁבִים בָּהּ". ממה נובע חוסר ההבנה החוזר ונשנה? בכדי לענות על שתי השאלות הללו, ננסה לברר מי הם גד וראובן.
גד הוא בכור זלפה, ראובן הוא בכור לאה, מנשה הוא בן יוסף הבכור ו'חצי בכור' בעצמו – ראשון להולדה אך שני בחשיבות, "אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ"(בראשית מח,יט). הציפייה מן הבכורות היא אחריות כלפי אחיהם הקטנים, אף הבכור הרביעי הוא דָן מְאַסֵּף לְכָל הַמַּחֲנֹת, ולכן אכזבת משה והעם עקב בקשת השבטים היא כה גדולה. הבכור יורש פי שניים כי יש לו כח כפול משאר האחים, ובמבט ראשון אצלנו נראה הכח הזה מושך לכיוון החיצוני, הגדלת המקנה, אך האמת שהתגלתה בסופו של דבר היא שבתוך תוכם הם חלוצים לכל דבר שבקדושה, תמיד ראשונים, כיאה לבכורות.
עוד בשמותם של הבכורות נרמז תפקידם החשוב. "ראובן- אמרה לאה: ראו מה בין בני לבן חמי (עשו), זה מבקש להרוג את אחיו (יעקב) וזה מבקש להציל את אחיו (יוסף)"(ע"פ ברכות ז). בעוד ראובן נדרש לדאגת אחיו הקיים, הבכור "דן" נקרא כך רק כדי שיוולד אחיו, "וַיִּתֶּן לִי בֵּן" לרחל. עדיין יש כאן אחריות מוגבלת, שהרי היא באה בעכבות מצוקה מסויימת, אי-פקידתה של רחל. הבכור "גד" הוא אחראי ללא מצוקה – כדי שיוולד בן נוסף ללאה שנפקדה כבר. גם כאן החיסרון מורגש, שהרי זו אחריות לבן מאישה אחרת, בשלב הזה - "וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יוֹסֵף, לֵאמֹר יֹסֵף ה' לִי בֵּן אַחֵר". זו האחריות המצופה, אחריות ללא סיבה מיוחדת, ברמת קרבה מושלמת.
האחריות הגדולה המוטלת על שבטי הבכורה מכריחה ריחוק מסויים מן העם, "האח הגדול" נקרא לעזרה רק שבאמת צריכים אותו. יחד עם זאת, הריחוק הפיזי עלול לגרום גם לריחוק אידיאולוגי בדמות יצירת אריסטוקרטיה מעבר לירדן. משה מזהה את הסכנה, ובכדי לא ליצור 'פתרון שתי מדינות', מצרף משה לשני השבטים גם חצי שבט שישמור על קשר1.

שנזכה להיות בכורים ברמה הלאומית ולגלות אחריות כלפי האנושות, "בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל"   שבת שלום,  -חנן-




[1] נציין: הבקשה בשלב הראשון באה רק מבני גד ובני ראובן. בהמשך נאמר: "וַיִּתֵּן לָהֶם מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן וְלַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה".

פרשת פינחס - תעוזה

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם, וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי. לָכֵן אֱמֹר, הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם, תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
בפרשת השבוע נקרא על הגמול שמקבל פִּנחס בעקבות מעשהו הנועז. המעשה של פנחס הוא יוזמה עצמית לעשיית אקט לא מובן מאליו, במקום ובזמן הנכונים, למרות שרוב האנשים היו מהססים מאוד לפני ביצועו. מאין לו לפנחס האומץ?
חשוב לדעת, שמי שהורג ללא פסק של בית דין יכול לגרום נזק גדול, לכן הדגישה התורה שאצל פִּנחס המעשה היה מתאים. בנוסף, מציינת התורה את השושלת המפוארת של פנחס, ואולי יש בכך משום נתינת הסבר למניעיו[1]. לאהרן הכהן היו ארבעה בנים, מתוכם שניים - נדב ואביהו, הקריבו מדעתם קטורת זרה והדבר עלה להם בחייהם. ממעשה זה אנו למדים על הנטייה העצמאית במשפחת אהרן הכהן ובעקבותיה גם הנכד פנחס.
בספר שמות נאמר "ויקח אהרן את אלישבע בת עמינדב אחות נחשון", וחז"ל שואלים (בבא קמא קי): וכי לא נדע לבד שהיא אחות נחשון אם מסופר לנו שהיא בת עמינדב? למה לנו עודף אינפורמציה? מכאן, עונים חכמים, "הנושא אשה צריך שיבדוק באחיה" כי רוב הבנים דומים להם. אם כן, צאצאי אהרן ואלישבע אכן עונים לקריטריונים שקבע נחשון בקפיצתו לים סוף, האיש הנכון בזמן ובמקום המתאימים בכדי להכריע את הכף לטובת ישראל[2].
אם כן, שני בני אהרן דמו לנחשון, ומהבן השלישי יצא פנחס שגם הוא היה בעל יוזמה עצמית. בעזרת מגילת רות, נוכל להתחקות אחר שורשיו של עמינדב. "פֶּרֶץ הוֹלִיד אֶת חֶצְרוֹן, וְחֶצְרוֹן הוֹלִיד אֶת רָם, וְרָם הוֹלִיד אֶת עַמִּינָדָב", הסבא פרץ בן יהודה, הלא הוא אשר כבר בלידתו "פָּרָץ". מקור תכונת התעוזה היא תמר, שאף היא לקחה יוזמה ועשתה מעשה בלתי רגיל כדי להיות חלק ממשפחת יהודה ולהביא גאולה לעולם.
המדרש (רות רבה ח,א) מרחיב את אילן היוחסין: "וְאָף תָּמָר שֶׁלְּקָחָהּ יְהוּדָה זְקֶנְכֶם, בִּתּוֹ שֶׁל שֵׁם בֶּן נֹחַ". מה אנחנו יודעים על שם? המילה 'שם' פירושה מטרה, כמו השאלה הנפוצה "לשם מה?" לאיזו מטרה. יש לו מטרה משיחית, הוא המלך הראשון בארץ ישראל – "מַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם". היוזמה והפריצה עוברות בגֵנים.
יחד עם זאת, יש מרכיב של פריצה ונועזות הטומן בחובו גם סיכון של מעשים שאינם ראויים. דניאל ניבא: "וּבְנֵי פָּרִיצֵי עַמְּךָ יִנַּשְּׂאוּ לְהַעֲמִיד חָזוֹן וְנִכְשָׁלוּ", הרמב"ם(איגרת תימן) מסביר שפסוק זה נאמר על ישו הנוצרי. כך שהפורצים עלולים לגרום גם נזק רב כשחסרות נאמנות ויראת שמים.
שנזכה לקיום "יָמִין וּשְׂמֹאל תִּפְרוֹצִי, וְאֶת ה' תַּעֲרִיצִי, עַל יַד אִישׁ בֶּן פַּרְצִי, וְנִשְׂמְחָה וְנָגִילָה"   שבת שלום  -חנן-



[1] עיקרי הדברים מפי מו"ר הרב אורי שרקי.                                                                                       
[2] ראיתי לנכון להביא את דבריו המתוקים של האור החיים בשמות יד,טו: "שישראל היו נתונין בדין: מה אלו עובדי ע"ז אף אלו עובדי ע"ז, ודבר ידוע הוא כי כח הרחמים הוא מעשים טובים אשר יעשה האדם למטה יוסיפו כח במדת הרחמים.. והנה לצד שראה אל עליון כי ישראל קטרגה עליהם מדת הדין.. אמר למשה תשובה נצחת: מה תצעק אלי? פירוש: כי אין הדבר תלוי בידי, הגם שאני חפץ עשות נס כיון שהם אינם ראוים - מדת הדין מונעת, ואין כח ברחמים כנגד מדת הדין המונעת. ואמר אליו:.. זאת העצה היעוצה להגביר צד החסד והרחמים: דבר אל בני ישראל ויתעצמו באמונה בכל לבם, ויסעו אל הים קודם שיחלק".

פרשת בלק - מבט מבחוץ

וַיִּקָּר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו.. וַיָּשֶׂם ה' דָּבָר בְּפִי בִלְעָם.. וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר.. הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב. מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב וּמִסְפָּר אֶת רֹבַע יִשְׂרָאֵל? תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ.. וַיִּשָּׂא בִלְעָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת יִשְׂרָאֵל שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ אֱלֹהִים.. וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר.. מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל.
בפרשתנו אנו נפגשים עם שלל ביטויי ברכה לעם ישראל המגיעות משפתיים לא צפויות. גם העיתוי של הברכות הוא לא הכי אידאלי מבחינת העם, ייתכן שזה קורה ממש כשהוא עסוק בזימה עם בנות המואבים[1]. בלעם רואה את הדבר הזה ואומר בין היתר "מה טובו אוהליך יעקב", ברכה על הצניעות המופלגת שיש בעם ישראל, הדברים תמוהים.
ה' מלמד אותנו בפרשה, ובעקבותיו דוד המלך: "אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה" ורק לאחר מכן אנחנו מבינים שבאמת "הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ". היכולת לקבוע את אופיו האמיתי של עם ישראל מחייבת עמידה מבחוץ, בלעם מסוגל לדון באופן אובייקטיבי את המצב. הוא צופה מראש ההר, אך למטה בקרב המחנה יש מי שראו את המציאות אחרת; העבירות, המשיכה אל בנות מואב, הקנאה השנאה והתחרות, כל אלה היו עשויים להעיב על התמונה החיובית שמתאר בלעם. אבל אנחנו יודעים את האמת, כבר הודיע שלמה המלך שממש כמו יצירת אמנות, הלכלוכים של האומה מתגלים דווקא כשרואים תמונה חלקית, אבל בראיה כוללת, הלוקחת בחשבון את כל מרכיבי הזהות הלאומית, מגיעים למסקנה ש"כולך - יפה רעייתי".
עמידתו מבחוץ דווקא, היא המרימה את בלעם מעל חשבונות קיטרוגיים של מה שנעשה בשיטים בזמן נבואתו, עינו רואה את מעלתה העצמית של האומה. הוא מכיר בגדלותה עד כדי רצון וכסיפה לגורל אישי הדומה לשל עם ישראל: "תְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ". בהמשך לדוד ושלמה ולהבדיל בלעם, יהושע בן פרחיה[2] מלמדנו בפרקי אבות (א,ו) שכמו בכלל, כך הדבר בפרט: "הֱוֵי דָן אֶת כָל הָאָדָם לְכַף זְכוּת", לא נאמר כל אדם, אלא כל האדם, כשנדון את חברנו בכללות אישיותו – נגיע בוודאי לכף זכות.
נסיים את דברינו בהערה חשובה. הלקח המרכזי מנבואת בלעם הוא המשפט השגור בפי כל: "הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב". המון העם מפרש את המילים "לא יתחשב" כאתנוצנטריות דורסנית בה לעם ישראל 'לא אכפת' מהגויים. אלא שעלינו להבין שהמילה "יתחשב" בתורה פירושה: לא כלול בחשבון[3], ולא אדישות חלילה. בני אברהם שנבחרו כדי לקיים "ונברכו בך כל משפחות האדמה", בודאי שדואגים לגורלם של כל הנבראים בצלם ומתעניינים במצבם. אלא שעל מנת לרומם את האנושות, יש הכרח שלא להיות מנוי בכללה, ומתוך כך להשפיע שפע טובה לכל באי עולם.
ולקהילתנו נאחל שנזכה להאיר מאורנו המיוחד לכלל עם ישראל.
שבת שלום,  -חנן-


[1] בקריאה פשוטה בפסוקים: "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים" ומיד – "וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב". והרי לשיטים הגיעו מיד בבואם, כמסופר בפרשת מסעי "וַיִּסְעוּ מֵהָרֵי הָעֲבָרִים וַיַּחֲנוּ בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ, וַיַּחֲנוּ עַל הַיַּרְדֵּן מִבֵּית הַיְשִׁמֹת עַד אָבֵל הַשִּׁטִּים בְּעַרְבֹת מוֹאָב".
[2] דווקא הוא, נשיא הסנהדרין, אדם בעל תפקיד שיפוטי מאין כמוהו מלמדנו כלל חשוב זה. בדרך אגב נזכיר שתלמידו, הלוא הוא ישו הנוצרי, דן את ר' יהושע לכף חובה כשלא ענה לו באמצע קריאת שמע (הסיפור המלא במסכת סוטה מז,א).
[3] לדוגמא(שמואל ב ד) "בְּנֵי רִמּוֹן הַבְּאֶרֹתִי מִבְּנֵי בִנְיָמִן כִּי גַּם בְּאֵרוֹת תֵּחָשֵׁב עַל בִּנְיָמִן", דהיינו: בארות כלולה בנחלת בנימין.